מנגינה פסנתרים מושב עלמה שירות בפריסה ארצית

​​שיטות כוונון בעבר ובהווה
סיכום זה מכיל מידע אודות שיטת הכוונון המודרנית ("כוונון מושווה"), שיטות כוונון עתיקות, "שמיעה אבסולוטית", ותחומים נוספים הקשורים בגובה הצלילים במוסיקה.
שיטות כוונון בעבר ובהווה,
אם מכוונים לפי מעגל הקווינטות (מכוונים את דו, ואז מכוונים את סול לפי מרווח של קוינטה מעל דו, ואז קוינטה מעל – רה וכו'), יוצא שהצליל האחרון שיש לכוון במעגל הוא סי דיאז. אם מכוונים בצורה מדויקת, מגלים שהצליל סי דיאז אליו הגענו שונה ונשמע אחרת מהדו ההתחלתי. סי דיאז יצא גבוה מדו כמעט ברבע טון. המרווח הזה נקרא קוֹמה פיתגוראית.
שיטת הכיוון המשווה, היא השיטה המקובלת לכיוון כלי נגינה היום, לוקחת את מרווח הקומה ומחלקת אותו ל-12. את התוצאה מחסרים ממרווח הקוינטה, וכך מכוונים: לפי מעגל הקווינטות, כשכל קווינטה קטנה ב1/12 מהקומה.
כבר בימי פיתגורס חשבו על האפשרות לכוון בצורה מושוות, אבל לא רצו לעשות זאת מ-3 סיבות:
1.      בכיוון המשווה הקווינטות נשמעות טוב, אבל מסתבר שככל שהקווינטות מדויקות יותר ("קווינטות 0") – הטרצות יהיו "מלוכלכות" יותר. בכיוון המשווה הטרצות אינן מדויקות עד כדי 3/4 קומה (=3/16 טון!). כשמקשיבים לאקורד משולש מז'ורי פעם כשהקוינטה 0 והטרצה "מלוכלכת", ופעם להפך (כשהטרצה 0 והקוינטה "מלוכלכת") –מסתבר שהאקורד נשמע הרבה יותר נקי כשהטרצה נקייה והקוינטה לא.
2.      זה יוצא "משעמם": בכיוון המשווה מרווח הטונים בין 2 טרצות שונות (למשל דו-מי ופה-לה) הוא בדיוק אותו הדבר. לעומת זאת, בכיוונים עתיקים, מרווח הטונים היה שונה במעט, וכך כל סולם נשמע אחרת: סולם רגוע, סולם עצבני וכו'.
3.      קשה עד בלתי אפשרי לכוון עם האוזן קוינטה פחות 1/12 קומה, וגם מכשירים לא נותנים תוצאה טובה. בתנאי מחשב ומעבדה – אפשר.
במערכת הכיוון העתיקה אין כזה דבר "אין-הרמוניה" (=צליל אחד בעל 2 שמות שונים, לדוגמה דו דיאז ורה במול). לדוגמה, אפשר לנגן ברגע נתון רק סול דיאז ולא לה במול, וזאת מכיוון שסול דיאז נמוך מעט מלה במול.
יצירות "הפסנתר המשווה" של באך – הם לא היו לפסנתר ולא לכיוון משווה. בימיו של באך לא השתמשו בכיוון משווה! וגם לא היה פסנתר. באך לא כתב את היצירה כדי לבסס איזו טענה או אמירה, וגם לא המציא שיטת כיוון חדשה.
בתקופת הרנסאנס לטרצה יש חשיבות עליונה.
כיוון Mean tone
שיטה זו הייתה השיטה האידיאלית לכיוון במשך תקופה ארוכה, לכל אורך המאה ה-17 וגם אח"כ. היו מאות שיטות כיוונון, חלקן מתועדות וחלקן לא, אבל כמעט כל המתועדות מתבססות על שיטה זו.
אם בונים 3 טרצות 0 אחת על השניה, אמורה לצאת אוקטבה – אבל יוצאת אוקטבה "מלוכלכת".
הפיתרון, הוא לכוון 2 טרצות 0, וטרצה אחת "מלוכלכת".
יכול להיות שכתבו יצירות בהתבסס על ההנחה שאחת הטרצות היא דיסוננטית, והיום אנו מנגנים אותה כאילו היא קונסוננטית.
יש 12 טרצות בתוך אוקטבה כרומטית. לפי השיטה הזאת, על כל 2 טרצות 0 יש טרצה אחת "מלוכלכת". כלומר, אפשר לכוון כך שיהיו 8 טרצות 0 ו-4 טרצות "מלוכלכות". לפי שיטה זו, אפשר בכיוון הזה לנגן 8 אקורדים מז'וריים נקיים ו-4 אקורדים מז'וריים "מלוכלכים" שאי אפשר(!) לנגן.
אם כך, כשמכוונים את הצ'מבלו, צריך לבחור איזה צלילים (ולכן איזה אקורדים מז'וריים וסולמות) אנחנו רוצים ואיזה לא. נצטרך לבחור אם אנחנו מעדיפים סול דיאז או לה במול. עם סול דיאז – הטרצה ממי תהיה 0 אבל הטרצה לדו תהיה "מלוכלכת". אנחנו נעדיף לבחור בסימני ההתק השימושיים ביותר לכמה שיותר סולמות: סול דיאז, פה דיאז, סי במול, דו דיאז, רה דיאז. כך יוצא שהאקורדים הלא שימושיים הם, לדוגמה: רה במול.
בשיטה זו, הקווינטה קטנה מהקוינטה המקורית ב1/4 קומה.
4 קווינטות בעליה – יוצא 2 אוקטבות ועוד טרצה. אם עושים קווינטות 0, יוצא טרצה עם רבע קומה. אנחנו מעדיפים טרצה 0 וקווינטות מעט "מלוכלכות", ולכן את הקומה הזאת מקטינים מהקווינטות, וגם יוצאת "קוינטת זאב" – קוינטה אחת מלוכלכת במיוחד, שהיא לא ממש קוינטה – בדוגמה שלנו רה דיאז וסי במול.
יוצא שכל מרווחי הטונים השלמים הם מושווים לחלוטין, אבל חצאי הטונים הם לא מושווים! קראו לזה חצאי טון קטנים וחצאי טון גדולים. בין 2 צלילים עם אותו השם יהיה חצי טון קטן (למשל דו ודו דיאז) לעומת 2 צלילים עם שם שונה וביניהם יהיה חצי טון גדול (למשל דו ורה במול).
פעם למדו מוסיקה כמו שלמדו מתמטיקה. זה היה נושא מחקר מדעי. זו הייתה דרך "ללמוד את העולם".
פעם אנשים חשבו בצורה שונה, היו להם העדפות אסתטיות שונות (מבחינה מוסיקאלית ומבחינות אחרות), וכשהם שמעו מוסיקה – הם ציפו לשמוע דברים אחרים.
כדי לנגן את המוסיקה שהם כתבו, צריך להבין איך הם חשבו ומה הם ציפו לשמוע. לנגן מוסיקה עתיקה על פסנתר משווה זה כמו לקרוא צרפתית עם כללי דקדוק של איטלקית.
אפשר ללמוד "שפה נוספת", ללמוד ולהתרגל לצורת החשיבה והסאונד המוסיקלי של פעם בנוסף לזה של היום.
נוטים להגיד לפעמים שהיום מבצעים מוסיקה עתיקה בצורה שבה פעם רק יכלו לחלום עליה. זו אמירה שגויה לחלוטין. בתקופת באך יצרו חלק מהדברים הכי מורכבים שהאנושות הגיע אליהן. הם היו רגישים כ"כ לשיטות כיוון, לסאונד ולאסתטיקה, וסביר להניח שגם הביצועים שלהם היו מרהיבים.
פתרונות
1.      פעם הייתה תופעת Split Key: קלידים שהיו מפוצלים ל-2: החלק הפנימי עשה צליל אחד והחלק החיצוני צליל אחר. עשו את זה רק עם סול דיאז-לה במול ורה דאיז-מי במול. כך היה אפשר להשתמש כמעט בכל הסולמות.
2.      צלילים שונים ברגיסטרים שונים. לדוגמה: אוקטבה 1 סול דיאז, אוקטבה 2 לה במול.
3.      2 מקלדות באותו הכלי, כל אחת מכוונת קצת אחרת.
4.      לא לנגן טרצות באקורדים מסוימים.
5.      לתזמר כך שכלים שונים "ישתלטו" יחד על כל הסולמות. למשל: חלק מהסולמות עוגב וחלק צ'מבלו.
בוני כלים הם תמיד אנשים מיוחדים. לא בטוח שהם טובים, אבל אם אתה בוחר להיות בונה כלים – כנראה שאתה מיוחד. הם גם ממש עקשנים, מאמינים ב200 אחוז בשיטה שלהם ולא מוכנים לקבל שום שיטה אחרת, וגם לא לשנות שום פרט בשיטה שלהם.
כיוונון צרפתי זה עוד חצי טון יותר נמוך.
פה מינור הוא מערך אקוסטי מיוחד. כנרים שונאים פה מינור, בגלל שאין שום מיתר פתוח וכל הצלילים מנוגנים בחצאי פוזיציות. יש לזה סאונד מיוחד. כל היצירות של באך בפה מינור הן קודרות במיוחד.
קיימות כ-200 שיטות כיוון מתועדות, ואינספור (תרתי משמע) שיטות לא מתועדות.
ממצאים מראים שלבאך היו בבית 14 כלי מקלדת. ממצאים מראים שהדבר הראשון שהוא עשה בכל בוקר היה לכוון את כל הכלים. כנראה לקח לו כ-45 דקות לכוון את כל ה-14. הוא כיוונן בצורה אינטואיטיבית, ולא הלך לספרי מתמטיקה.
Chromos = צבע. כרומטי. הצבעוניות בכיוונון המושווה מגיע מתוך הכיוונון המושווה.
תזמורות בארץ מנגנות לה 442, בגרמניה 445. יש מגמת עליה, כי ככל שהצליל יותר גבוה הצליל יותר מבריק, מגיע יותר רחוק, וגם קצת יותר מעצבן.
כלי בארוק מנגנים לה 415 לפי הסטנדרטיזציה שהחליטו עליה בעידן המודרני. גם היום וגם פעם אין Pich מדויק, סטנדרטי, קבוע.
הצרפתים תמיד ניגנו קצת יותר נמוך מהשאר, הם אהבו את הצליל הנמוך מבחינה אסתטית.
כמו בספורט (לומדים לרוץ יותר מהר, לקפוץ יותר גבוה…) כך גם במוסיקה, הזמרים לומדים לשיר יותר גבוה. זה עשוי לעלות בבריאות שלהם ושל האוזניים של המאזינים, אבל זה עובד.
יש ספר שנקרא "ההיסטוריה של לה" ("The History of A"). אחת העובדות המשעשעות שם, היא שלא מצאו בשום מקום בעולם לה 440.
כנראה שההבדל בין הצליל "דו" במקום שבו הוא היה נמוך במיוחד למקום שבו הוא היה גבוה במיוחד, מגיע עד קוורטה!
אפשר לקרוא עוד על שיטות הכיוון השונות בכל מיני ספרים. אחד הטובים והמצחיקים: "The Death of Early Music"
בתזמורת שמים מחיצה שקופה בין כלי הנשיפה לבין שאר התזמורת, כדי לא לקלקל את האוזניים של כל הנגנים.
שמיעה אבסולוטית יכולה להיות מגרעת גדולה מאוד, אפשר להעביר שיעורי פיתוח שמיעה בלי ללמוד ולדעת את הגוון היחסי של המרווחים, מדרגות בסולם… הכל בא בצורה אינטואטיבית מידי ובלי להקשיב

כיוון פסנתרים מושב עלמה שירות בפריסה ארצית כל חוות הדעת על מכוון פסנתרים היכנסו לקרוא חוות דעת וביקורות על מכוון פסנתרים של גולשים, הזמינו שירות והשאירו חוות דעת ודירוגתזכורת 🔔 צריך לכוון את הפסנתר La piano israel Facebook YouTube מתי הפסנתר צריך כיוון? - כיוון פסנתרים יוטיוב מושב עלמה שירות בפריסה ארציתכיוון פסנתרים מושב עלמה שירות בפריסה ארצית כל חוות הדעת על מכוון פסנתרים היכנסו לקרוא חוות דעת וביקורות על מכוון פסנתרים של גולשים, הזמינו שירות והשאירו חוות דעת ודירוג